אבידור ואח' נ' רותם שני יזמות והשקעות בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך 210,149 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעים, בעילה של הפרת הסכם המכר, ניהול מו"מ בחוסר תום לב וגרימת נזק בלתי הפיך.

התובע רכש מנתבעות 1-2 דירה למגורים בקומה א', בת 4 חדרים, 2 חניות ומחסן, ברח' ההגנה 58 בגבעתיים (להלן: "הדירה") והתובעת הינה אשתו.

א. תמצית טענות התביעה

1. התובעים ביחד עם שלושת ילדיהם מתגוררים בדירה, והתובעת, אשר אינה בעלים של הדירה, לקחה חלק בלתי נפרד מתהליך רכישתה.

נתבעים 1-2 היו יזמים של פרויקט הבניה, וזכאים להירשם כבעלי חלק מהמגרש בו מצויה הדירה . נתבעת 3 הינה הקבלן המבצע של הבניין.

התובע פנה אל נתבעות 1-2 (להלן: "הנתבעות") כדי לרכוש את הדירה, בעקבות מודעה שפורסמה על ידי הנתבעות, בה פורסם, כי מועד האיכלוס הינו חודש ספטמבר 2008, וביום 23.2.06 נכרת בינו לבין הנתבעות חוזה מכר לרכישת הדירה. (להלן: "החוזה").

לצורך מימון רכישת הדירה, נמכרה דירת המגורים הקודמת של התובע ומשפחתו בראשון לציון, והתובע ומשפחתו עברו להתגורר בדירה שכורה. מועד השכירות היה עד חודש אפריל 2008, כאשר על פי החוזה, מועד מסירת הדירה היה 9.2.08. בעת החתימה על זיכרון הדברים, נאמר לתובע ואשתו, כי הדירה תהיה מוכנה עוד קודם לכן- ותוך 18 חודש ממועד החתימה. הבטחה זו ניתנה, כאשר, כך התובעים, היה ברור לנתבעים שלא יעמדו בה.

2. בהתאם לס' 5.1. להסכם, היה על הנתבעות למסור את הדירה לתובעים עד 22 חודש מקבלת היתר בניה תקף, אשר התקבל ביום 9.4.06, כך שעל הנתבעות היה למסור לתובעים את הדירה ביום 9.2.08. הדירה נמסרה בפועל לידי התובעים ביום 27.3.09, באיחור של 4 חודשים. לכן, טוענים התובעים, ועל הנתבעות לפצותם בפיצוי המוסכם, עבור כל יום איחור כולל פיצוי בגין נזק לא ממוני.

לכל אורך הדרך הובטח לתובעים שהדירה תימסר במועד, אלא אם יהיה אחור קצר עד לחודש מאי 2008.

הנתבעות ובאי כוחן התעלמו מפניותיהם הרבות של התובעים למסור להם את הדירה במועד שהובטח להם, וגרמו לתובעים נזק כלכלי כבד ונזק נפשי ופיזי.

רק ביום 29.1.08 זכו התובעים למענה ממנכ"ל נתבעת 1 – אבי טוריסקי, אשר כתב להם, כי המועד החוזי למסירת הדירה הינו בחודש מאי 2008 (כולל תקופת ה"גרייס") והמליץ להם להיערך למקום מגורים חלופי. זאת, כאשר על פי חוזה המכר, תקופת הגרייס תנוצל, רק לאחר הודעה בכתב לתובעים. למרות זאת, טוענים התובעים, הנתבעות מראש החליטו כי מועד המסירה הינו כולל את תקופת הגרייס.

מחוסר ברירה, התחייבו התובעים לתקופת שכירות נוספת של חצי שנה, בדירה קטנה ולא נוחה, למרות שאז כבר שילמו 95% ממחיר הדירה.

3. ביום 27.5.08, ביום 20.8.08 וביום 23.10.08 פנו שוב התובעים לנתבעת 1-2 ולא נענו והגם שתקופת השכירות הנוספת הסתיימה, לא הודע להם, מתי יהיה מועד מסירת הדירה.

ביום 3.11.08 – עוד טרם קבלת הדירה ובחלוף 9 חודשים ממועד המסירה המיועד, התקיימה פגישה בין התובעים למנכ"ל נתבעת 3 – מר אבי פוקס, במהלכה הסכימו הנתבעות לשלם לתובעים 10,000 ₪ כשכר דירה לחודשים דצמבר 2008 – ינואר 2009, ובנוסף, 3,000 ₪ כפיצוי עבור הובלת המיטלטלין לדירה החדשה.

הנתבעות אף הציעו, שככל שיגיע לתובעים החזר דמי שכירות, ישלמו הנתבעות עבור 4 חודשים 5,000 ₪ לכל חודש ומעבר לכך, 700$ לחודש לפי שער של 4.7. ₪ לפחות. נתבעת 1 התעלמה מהסיכום וטענה, כי אינה מחויבת לו והסיכום הותנה באישור תוספת סמן ביצוע של 45 ימים. התובעים הסכימו לארכה זו, עקב עושק וכפייה.

4. גם בתום ארכה זו של 45 ימים, המשיכו הנתבעות להתל בתובעים, החזקה לא נמסרה להם והם נשאו בהוצאות השכירות והוצאות נילוות. בכל עת שהנתבעות רצו בארכה נוספת, הן הסכימו לשלם לתובעים סכום כסף וניצלו את העובדה שלתובעים לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. כך, טוענים התובעים, ביום 7.1.09 דרשו הנתבעות מהתובעים לאשר להם ארכה נוספת של 3 חודשים בתמורה לתשלום 30,000 ₪.

עוד טוענים התובעים, כי כיוון שבשלב זה הנתבעות כבר היו בהפרת חוזה וגם התנאי של מסירת הדירה עד 31.3.09 לא קוים, הנתבעות אף סחטו מהתובעים הסכמה שהם לא יתבעו פיצוי בגין הפרה יסודית זו של החוזה.

התובעים טוענים, כי אמנם קיבלו את הדירה ביום 27.3.09 אך היא לא הייתה ראויה למגורים בהתאם לדו"ח בדק של חברת "טרמינל" מיום 12.3.09.

5. התובעים טוענים, כי בחתימתם על הסכם הוויתור הם נפלו קרבן לעושק וכפייה מצד כל הנתבעות ויש להורות על ביטול כתב הוויתור. זאת, כיוון שהתובעים היו מיואשים ומותשים ונאלצו להסכים לכל תנאי שהוצב על ידי הנתבעות, כדי לזרז את כניסתם לדירה. בנוסף, טוענים התובעים, כי כיוון שהנתבעות החזיקו במפתח הדירה, לא ניתן היה לסרב להן, והן גרמו לתובעים לוויתורים מרחיקי לכת. כל הנתבעות ניצלו את חולשתם ומצוקתם של התובעים, כדי שהאחרונים יחתמו על מסמכים שונים בתמורה לסכומי כסף מזעריים. התובעים חתמו על המסמכים מחוסר בררה, ובידיעה שזה נגד רצונם, רק כדי לקבל את הדירה.